העיוורת Flashcards
(13 cards)
מקום התרחשות
בראשית הסיפור, בקצרה, האירועים מתרחשים בבית אמה של חנה העיוורת. בהמשך, כל רצף
האירועים מתרחשים בבית בעלהּ של חנה- רבי ישראל.
גיבורת הסיפור
חנה העיוורת.
סיכום הסיפור
מתחילת הספור אנו מודעים לקשייה של האם לשדך את חנה העיוורת. היא אומרת דבר והיפוכו, כאשר
היא נשבעת שבעלה לעתיד של חנה, הוא אלמן בן שלושים, אבל מיד מתקנת עצמה: “אולי שנה יותר ואולי פחות”, ואין
לו ילדים. היא נזכרת ברגזנותה של בתה לכל דבר שקר שיאמרו לה, ומיד חוזרת בה: “אשר גם מקום לא יתפסו בבית”,
כאילו זה מה שמטריד את חנה העיוורת. ובסופו של דבר ההשבעה העצמית של האם: “שכָכה אראה בנחמה”, בעברית
של היום זה כמו לומר: ש”ככה יהיה לי טוב”. כשהאֵם רואה בעליל, כי הבת מתעקשת לברר כמה שיותר פרטים על הבעל
שמשדכים לה, היא נושאת תפילה בייאוש שבתה אולי סוף, סוף תסכים לשידוך: “ושפתיה הצמוקות לחשו דבר- מה:
לחש שפתיים סתום של אם אומללה”.
נקודת הסיבוך
לאחר נישואיה של חנה העיוורת לבעלה רבי ישראל, ולאחר ששהתה בבית הוריה לאחר החופה
והקידושין, כנהוג בקהילות אשכנז (המנהג הוא ש”הזוג הצעיר” בהתאם לסיכומים והתנאים בין המחותנים, שוהה
ואוכל על שולחנם של משפחת הכלה זמן מוסכם. תלוי ביכולת הכלכלית של משפחת הכלה) והיא כבר בחודשי הריון
מתקדמים. כי מכאן ואילך חנה תיאלץ להתמודד לבד עם בעל, שאינו מוכר לה מספיק. הכל סביבו מעורפל ומסתורי;
מה מקצועו? היא יודעת בבירור שאינו סוחר בטבק. איך הוא נראה?- היא מבחינה תוך כדי מישוש מגפיו, הליכתו
הכבדה ונקישות המטה (מקל) שבידו, שתוארו כיהודי גבה קומה, צנום והולך שחוח (כפוף) ואפילו את לבושו היא
מדמיינת לעצמה: “על ראשו יארמולקה (כיפה קטנה) בת זקונים (ישנה ובלויה) ורגליו מכבידות צעוד מתחת לקפוטה
(מעיל שחור) מטולאה וארוכת שוליים…” ועם המידע המצומצם הזה על בעלה, היא הולכת לגור איתו תחת קורת גג
אחת כאשתו העיוורת חסרת- הישע, בלי אימָהּ שתהיה לידה להתמודד איתו בחיי היום- יום הקשים, והיא בהריון.
מכאן בעצם מתחיל “הספור האמיתי” של חנה. מנקודה זו מתחיל הספור “להתגלגל” במהירות אל השיא, ואל
ההתפכחות וגילוי המציאות של חייה; החשיפה של האמת הפנימית והחיצונית בחייה עם בעלה.
השיא
השיא בספור נבנה בהדרגתיות, כאשר לפני ההתפרצות הדרמתית של חנה וגילוי האמת, מצליח המספר “לעלות
על גל העיוורון” של חנה, כדי לתת רמזים ונקודות שבר ביחסיהם של בני הזוג. היא מגלה וחושפת פרטים על בעלה.
הפואנטה
הפואנטה בספור, די צפויה ולא כ”כ מפתיעה. בכל הגילויים, יחד עם חנה העיוורת, אנו כבר מבינים, כמוה,
שבעלה קברן והיא חיה בבית הקברות. התיאור על ההתרוצצות שלה בין הקברים והמצבות הפזורים, תוך כדי רדיפה
אחר בעלה הקברן: “ישראל היכן היא התינוקת” רק מוסיף מימד דרמתי לפואנטה, אבל לא מוסיף להפתעה המקובלת
בפואנטה.
המסר החברתי
כאמור המסר החברתי מצוי בביקורת של המספר על החברה יהודית בעיירה יהודית- דתית ומוסרנית.
מצד אחד אדיקות דתית עם מנהגים נוקשים של מסורות עתיקות, ומאידך יחס צבוע אל ה”פגום” והנחשל בחברה, כמו
עיוור, או כל בעל מום אחר. יחס שנובע מבערוּת ודעות קדומות. זאת בניגוד לציווי המקראי: “לא לשים מכשול בפני
עיוור” הם בכל זאת משתדלים “להכשיל” אותה בנישואין לא רצויים, שלא על פי בחירתה.
מערכת היחסים בין הדמויות
מערכת היחסים בין הדמויות בולטת בעיקר בין הבעל, ר’ ישראל, לבין אשתו, חנה
העיוורת. אין יחס ותקשורת ביניהם. הוא בקושי מדבר איתה, וכשהוא מדבר, הוא בעיקר נוהם. בשל כך גם הילדים שלו
בקושי מדברים, כי אין מי שידבר אליהם. ואם הוא מדבר איתם, הוא עושה זאת בנהימה. אינו מתייחס אליה כמעט.
אינו מוסר לה שום מידע על מה שקורה בחוץ, רק כאשר מתים התינוקות: “כמו זבובים הם נאספים”, כך הוא מדווח לה
ומודיע לה, דווקא במקרה הזה, הוא מדבר איתה, דבר שמוסיף לה דאגה וחרדה על בתה יחידתה. היחס שלו אליה כאל
חסרת דעה והבנה. כך יחסה של האם אליה. משקרת לה על בעלה לעתיד, שהוא סוחר בטבק, ויש לו נחלה ממש, בו בזמן
ש”הנחלה” שלו זה בעצם בית קברות, ובלבד שתסכים להתחתן איתו. מספרת לה, שהוא כבן שלושים, בעוד הוא איש בא
בימים. יחס מחפיר כאילו והיא חסרת תבונה. כך גם המיילדת, חשבה שהיא חסרת הבנה, וכשהיא נוכחה לדעת שהיא
דואגת לבתה ומטפלת בה בתבונה רבה, היא פשוט לא מאמינה, וחושבת שבכל-זאת אולי היא רואה. לעומת זאת, יחסה
של חנה העיוורת אל שני ילדיו של בעלה, הוא יחס חם ואוהב ודואג. היא דואגת לבריאותם, שרה להם שירים והם נהנים
מחברתה ובאים להצטופף בין זרועותיה.
דרכי העיצוב והמוטיבים
א. מוטיב העיוורון: המוטיב המרכזי בספור. חנה העיוורת, פעמים הרבה היא “רואה”, כלומר; מבינה דברים, שאנשים
רואים לא רואים ומבינים. כמו המיילדת, בעלה האטום והנוהם, ואימה, חסרת הרגישות, שאינה קולטת את מצוקתה
של בתה: להינשא בשידוכין כפויים ובלתי רצויים. חנה העיוורת, היא אדם רגיש ואישה חמימה לילדי בעלה למרות
עיוורונה, ואלו שמסביב לה, אישיותם קטנה, אטומי רגש ובינתם קצרה. ממש הפוכים ממנה.
ב. בית הקברות כ”נחלה” לעיוורת. מי שעיוור גם בית קברות יכול להיות לו לנחלה! (נחלה במובן של אדמת ירושה, עושר
של חווה גדולה, המצביע על איתנות כלכלית, וכדומה).
ג. ההדרגתיות בחשיפת האמת על בעלה וכל מה שסובב אותו, דבר שיוצר מתח ועניין.
ד. מוטיב הנקישה, או הדפיקה: רוב עולמה של חנה העיוורת נקלט ע”י חוש השמיעה ולכן מוטיב הדפיקה והנקישה בא
לידי ביטוי בסיפור בהזדמנויות ואירועים רבים. תחילה בבואם אל הבית של בעלה, העגלון שהביא אותה דופק על החלון
ולמשמע דפיקה זו העיוורת מסיקה על סוג החלונות של הבית. קול הרוח הנושב בחוץ לאחר מכן קול הדפיקה של מטה
בעלה, נקישת הילד על החלון כשיורד השלג הראשון, קול מטבעות הנחושת של פרוטות שמביא בעלה הביתה, קול
נשימתה של ילדתה התינוקת לפי זה היא קולטת ומעריכה את מצב בריאותה. בקיצור, קשה להסביר את סיפור העיוורת
ללא מוטיב הדפיקה.
השלבים בתהליך גילוי האמת של חנה
כבר מלכתחילה, חנה אינה מאמינה שהחתן המיועד לה הוא כפי שמתארת אותו אמה: אדם בן 30, סוחר טבק.
בלילה הראשון שלאחר החופה, היא ממששת את זקנו ומגלה כי הוא איש זקן.
הנסיעה הארוכה לבית בעלה – יציאה מתחום המושב.
דפיקת רגליו של הבעל המעידה כי אדם זקן הוא.
השיעול הכבד של הבעל מעיד כי אינו סוחר טבק.
הכלים בבית והמנהגים דומים לאלו של הגויים.
“ביקור” הזר ועזיבת הבעל את הבית באישון לילה.
הרוח המרמזת כי הבית מצוי בשטח פתוח, ללא בתים מסביב.
התנהגות הבעל בכלל ובזמן התפשטות המגפה ומחלת הילדה.
דרך התמודדותה של חנה עם המציאות הסובבת אותה בולטת בפאסיביות מוחלטת. ניסיונה היחיד להתקומם נגד הגורל הוא סירובה לתת את הגופה של בתה לקברן. התקוממות זאת נידונה מראש לכישלון.
חזיונות אלו רומזים לחנה שהיא נתונה במציאות שקרית. תמונת הסיום של הסיפור מהווה את גילוי האמת המרה – חנה נשואה לקברן קשיש ומתגוררת בבית-קברות. היא מכירה בכך שנגזר עליה גורל אכזר של חיים ללא מוצא בצל המוות.
דמותו של הבעל – ישראל הקברן
דמות מרוחקת, מאופיינת בעיקר בעזרת המראה החיצוני, דפיקות המטה, הצעדים המדודים והכבדים ונהימת הפה.
אין כמעט בכלל תיאור של עולמו הפנימי – אולי בגלל שהוא ממעט בדיבור.
לישראל יש שני בנים. הם כבדי-פה אולי בהשפעת אביהם השותק ואולי עקב חריגות כלשהי, לא ידוע מהסיפור.
תיאור מועט ביותר של צדדיו האנושיים (הגשת התה, הצעת המיטה).
דמותו הופכת להיות מזוהה עם מקצועו – קברן. הדבר מובלט בסיום הגרוטסקי, כאשר אינו מגיב על מחלת בתו ומותה כמו אב, אלא כקברן, הממלא את תפקידו וחוטף אותה ממיטתה כדי לקברה מיד עם מותה.
גם על מותם של הילדים האחרים בעיר, הגיב כקברן הרואה במוות פרנסה ולא כאדם המזדהה עם צער המשפחות.
כך הופכת דמותו של ישראל לשנויה במחלוקת. נוצרת ביקורת והתנגדות לו בשל התנהגותו ויחסו לחנה. (לא לקברנות באופן כללי).
מוטיב הדממה
תורם לאווירת אי-הוודאות בסיפור. תחילה מנומק השקט בכך שהבית נמצא בקצה היישוב. עד מהרה מתברר שלשקט סיבות נוספות:
“העיוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים…” – חנה תלויה באמה והיא נאלצת להקשיב בדממה לדבריה, מאחר שאין בכוחה להשפיע על מהלך חייה.
הבעל הממעיט לדבר יוצר דממה.
דממת הילדים כבדי הפה. “שוקטים ונוחים הם כשתי יונים” – אומרת עליהם אמה של חנה לאחר שהכחישה תחילה את קיומם.
דממה מנדירותם של קולות אדם בכלל. (סביבת בית-הקברות).
הדממה המשתררת כאשר הילדה מפסיקה לנשום.
“שריקה איומה פורצת מגרון העיוורת”: היא מכירה, כי רגליה עומדות בבית-קברות”. מוטיב הדממה נועד לבנות את אווירת המוות. הדממה נשברה בגילוי המרעיש אודות האמת האיומה.
סיכום
“העיוורת” הוא סיפור מתח עם פואנטה. הבעיה המרכזית של הסיפור (הסיבוך) היא בניגוד שבין הנסתר לבין הנגלה. נקודת השיא בסיום הסיפור מהווה את הפתרון (התרה), אף שאיננו בבחינת פתרון כלל וכלל. זהו פתרון לחידה, אך לא פתרון לבעיה. האמת מתגלה, אך אין בכך כדי לשנות את גורלה של חנה - חיים בצל המוות.
הבחירה בגיבורה עיוורת נעשה כדי להעצים את התחושה היסודית בסיפור – הפחד.
מחושיה של העיוורת לא נעלמות לעולם שתי תחושות יסוד: החרדה והחשד. אלו מובילות לתחושה מתמדת שהאושר מדומה והאפלה הסתומה היא האמת היחידה.
באמצעות עיצוב אירוני, מציג שטיינברג את המצב האנושי, שפירושו האכזרי: האדם בבית המוות והמוות בבית האדם. סופו של האדם לגלות כי הכל נידונים למוות – חייו הם משחק אירוני בידי האל. תחושותיה של העיוורת היו נכונות למרות הניסיונות להטעותה – סופה של האמת להתגלות…
הגיבורה העיוורת מייצגת את החברה האנושית, הפועלת כביכול בפיקחון, אבל חיה בעיוורון, ואינה תופסת את הכזב שבנראה. הולדת התינוקת נוסחת בה, כמו בכל אדם, אושר ואידיליה, אבל כל האושר הזה מדומה, משום שאין זו אלא השהייה בטרם קץ. בתוך חוויית האושר הבדויה אורבת לאדם הכניעה האנושית שבסופה המוות.
