פרק 5-9 Flashcards
(32 cards)
קלות קוגניטיבית
חישובי מידע מתבצעים בראש באופן בלתי פוסק, הערכות אלה מתבצעות אוטומטית ע”י מערכת 1 וגם נועדו בין השאר כדי לקבוע אם נדרש מאמץ נוסף מצד מע’ 2 (הדימוי הוא לתא טייס עם לוח מחוונים שמציג ערכים של משתני המציאות). אחד המחוונים מודד קלות קוגניטיבית בטווח בין קל ללחוץ:
קל- הכל מתנהל כהלכה- אין איומים, אין חדשות משמעותיות או צורך בהפניית קשב/ גיוס מאמץ.
לחוץ- יש בעיה הדורשת התגייסות של מע’ 2. החוויה היא של לחץ קוגניטיבי (מושפע מרמת מאמץ נוכחית ודרישות שלא מולאו). מחוון יחיד של קלות קוגניטיבית מחובר לקלטים ופלטים רבים:
קלות קוגניטיבית מייצרת מצב שבו האדם נינוח , במצב רוח טוב, מאמין במה שנאמר, לא מעמיק בחשיבה. כשאדם לחוץ הוא יותר ערני וחשדן, יותר משקיע, עושה פחות טעויות אך פחות אינטואיטיבי ויצירתי.
אשליות הזכרות
- לארי ג’ייקובי במאמרו
becoming famous over night
היה הראשון להדגים את האשליה שבה אם מראים לאנשים שמות מומצעים ומספר ימים אחרי מראים להם רשימה חדשה של אותם שמות בתוספת שמות חדשים הם יזהו את אותם שמות כשמות של ידוענים. הבעיה לפי ג’ייקובי: לחווית המוכרות יש מאפיין של תחושת עבר. האשליה נובעת מכך שקל יותר לראות שוב מילים שכבר ראית בעבר, ויש כאן חוויה של קלות קוניטיבית שיוצרת רושם של מוכרות. כך גם אם מראים רשימה של מילים מטושטשות ולא ברורות, מילה שרואים לאחרונה תראה יותר ברורה מאחרות.
אשליות של אמת
הטענה “לתרנגולת יש 3 רגליים” יותר מובנת מאליה כשגויה מהטענה “לתרנגולת יש 4 רגליים”. המנגנון האסוציאטיבי מאט את השיפוט לגבי המשפט השני בגלל העלאת עובדות כמו “לחיות רבות יש ארבע רגליים”. לכן, מע’ 2 נטלה חלק בניפוי המידע הזה.
מע’ 1 היא שיוצרת את רושם המוכרות ומע’ 2 מסתמכת על רושם זה בשיפוטי נכון/ לא נכון.
כל דבר המקל על המנגנון האסוציאטיבי לפעול חלק יטה גם את אומנתינו (זה אומר שאם נחזור על דבר הרבה פעמים זה עלול לגרום לאנשים להאמין בו בשל הקושי להבחין בין מוכרות לאמת).אם אין יכולת להזכר במקור של טענה, ואין דרך לקשר אותה לדברים אחרים שיודעים, אין ברירה אלא להסתמך על הקלות הקוגניטיבית.
כיצד לנסח מסר משכנע?
כל מה שמפחית לחץ קוגניטיבי מועיל! להדגיש את המסר, ליצור ניגודיות בין המשפט המודפס לרקע, שימוש בצבע אדום/ כחול בוהק ולא גווני ביניים.
דני אופנהיימר הפריך את המיתוס ששימוש במילים מורכבות יותר רושם. הוא הראה שהבעת רעיונות מוכרים בשפה יומרנית נחשבת סימן לאינטיליגנטציה נמוכה ואמינות ירודה.> יש לפשט את המסר ולהפוך אותו לבלתי נשכח. למשל, ניסוי הראה שסטודנטים שפטו פתגמים מחורזים כעשירים בתובנות יותר מאשר הלא מחורזים. כמו כן, בניסוי על חברות ברוקרים הראו שאנשים ייחסו יותר חשיבות לדו”חות של חברה ששמה קל לביטוי.> מאמץ מנטלי מעורר סלידה!
כמו כן, כמובן שכל הטיפים ליצירת מסר משכנע לא יעבדו במידה שהמסר הוא שטות. לתחושה של קלות או לחץ יש סיבות מרובות וקשה להפריד ביניהן, אך לא בלתי אפשרי. כשאנשים רוצים מאוד הם מסוגלים להתגבר על חלק מהגורמים השטחיים שיוצרים אשליות אמת.
לחץ ומאמץ
אנשים שנותנים להם להחזיק עפרון בפה / כדור בין הגבות מאמצים את הרגש שהבעת פניהם מציגה. אותה הדדיות מתגלה במחקרים על קלות קוגניטיבית- אם הפעילות המאומצת של מע’ 2 מעורבת אנו חווים לחץ קוגניטיבי מצד אחד, ואם אנחנו חווים לחץ קוגניטיבי אנחנו נוטים לגייס את מע’ 2 מצד שני (כדי לעבור מחיבה אינטואיטיבית לאנליטית יותר).
מבחן הביקורת הקוגניטיבית של שיין פרדריק כולל בתוכו את שאלת הכדור והמחבט ושתי שאלות נוספות שמעוררות תשובה אינטואיטיבית שגויה. בניסוי שנעשה על סטודנטים מפרינסטון מחצית קיבלו את השאלות מודפסות בגופן לא ברור שיצר לחץ קוגניטיבי. שיעור הטועים בשאלות צנח משמעותית בקבוצה זו! זאת מאחר שהלחץ הקוגניטיבי גייס את מע’ 2 ויש יותר סיכוי שהיא תדחה את התשובה שהציעה מע’ 1.
חדוות הקלות הקוגניטיבית:
מאמר “ראש רגוע מעלה חיוך על הפנים”- הראו לנבדקים תמונות של חפצים לרגע קל. היו תמונות שהיו קלות יותר לזיהוי כי קווי המתאר שלהן הופיעו לפרק זמן מאוד קצר (לא ניתן היה לשים לב) לפני התמונה. נמצא בעזרת מדדים פיזולוגיים שאנשים חייכו חיוך קל וגבותיהם לא היו מכווצות כשהיה להם קל יותר לראות את התמונות. מכאן עולה הקשר בין קלות קוגניטיבית ותחושות טובות.
רוברט זיונס אפקט החשיפה בלבד ( mere exposure effect)
)- פסיכולוגי שחקר את הקשר בין חזרה על גירוי שרירותי לבין החיבה שאנשים רוחשים לו בסופו של דבר. ניסוי מוכר: למשך תקופה הופיעה בעיתון מודעה עם מילים ב”טורקית” ללא כל הסבר. השכיחות של החזרה על המילים הייתה שונה. נמצא כי מילים שהוצגו בשכיחות גבוהה יותר דורגו כבעלות משמעותחיוביות הרבה יותר בבדיקה אקראית של אנשים שנחשפו לעיתון. אפקט החשיפה בלבד לא תלוי בחוויה מודעת של מוכרות (או מודעות כלל), הוא קורה גם כשהחשיפה היא מהירה ולא ניתן לשים לב. למעשה, האפקט חזק יותר כשמדובר בגירויים שאדם כלל לא רואה במודע כי כך רק מע’ 1 מגיבה.
לפי זיונס השפעה של חזרה על העדפה היא עובדה ביולוגית שתקפה לכל בעלי החיים. אורגניזם צריך להגיב לגירוי חדש בזהירות כדי שיוכל לשרודץ הסתגלות מתבטאת בהתפוגגות הזהירות הראשונית כאשר מתברר שהגירוי בטוח. אפקט החשיפה בלבד מתרחש מאחר שלאחר חשיפה חוזרת לגירוי לא מתרחש משהו רע.> סימן לבטיחות. לפיו מדובר בבסיס הפרימיטיבי ביותר להתקשרויות חברתיות. ניסוי על אפרוחים: פלטו פחות ציוצי מצוקה למשמע צליל שנוגן להם עוד שהיו בביצה.
קלות, מצב רוח ואינטואיציה:
סרנוף מדניק היה פסיכולוג שטען שהוא מזהה את תמצית היצירתיות- זכרון אסוציאטיבי הפועל בצורה יעילה במיוחד. הוא המציא את מבחן מא”ר: מבחן אסוציאציות רחוקות
(RAT: remote association test)
שבודק יצירתיות. מציגים 3 מילים שיש להן קשר למילה שלישית שהנבחן צריך למצוא (שוויצרית, לבנה, עוגה> גבינה). לחלק מהמילים יש קשר ברור (כמו בדוגמה) ולחלק לא. חוקרים גרמניים העבירו את המבחן לשתי קבוצות. את אחת הקבוצות העציבו, ואת השנייה שימחו. הם נתנו להם ללחוץ על אחד משני מקשים- יש קשר בין המילים/ אין קשר בין המילים, במהירות האפשרית (הזמן שהוקצה לניחוש, 2 שניות, היה מהיר מהזמן הדרוש לפתרון לעלות במוחו של אדם). הממצאים: 1. ניחושים של בני אדם מדוייקים יותר מניחושים מקריים> אות קלוש שנשלח מהמנגנון האסוציאטיבי יוצר תחושת קלות קוגניטיבית ורואה את הקשר בין המילים עוד לפני שהאסוציאציה מאוחזרת (מחקר נוסף שמחזק את זה- אסטרטגיות של יצירת קלות קוגניטיבית, כמו גופן ברור ופריימינג, מגבירות את הנטייה לראות את המילים כקשורות). 2. שיפור מצב הרוח של הנבדקים הגדיל את רמת הדיוק ביותר מפי שניים, ונבדקים אומללים לא הצליחו יותר מניחושים מקריים.
גם כאן יש הסבר ביולוגי: מצב רוח טוב הוא סימן לכך שהעניינים מתנהלים כהלכה, שהסביבה בטוחה ושאפשר להשמר פחות. קלות קוגניטיבית היא גם הסיבה לתחושה הנעימה וגם התוצאה שלה.
כמו כן, נמצא שנבדקים מגיבים בחיוך קל כאשר שלישיית מילים היא קוהרנטית .
עד כאן יש הוכחה של מתאם בין קלות קוגניטיבית לרגשות חיוביים.
גישה ניסויית מתוחכמת מסבירה גם את הסיבתיות
לחלק מהמשתתפים ניתן סיפור כיסוי ששימש הסבר חלופי להרגשתם הטובה (נתנו להם לשמוע מוזיקה ואמרו להם שמחקרים מצאו שלמוזיקה הזאת השפעה על תגובה רגשית).> ביטול אינטואיציה של קוהרנטיות, מאחר שהשינוי הרגשי צפוי לא ניתן לקשר אותו למילים בקשר סיבתי. הממצא מראה שהתגובה הרגשית שמגיעה בעקבות הצגת שלישיית מילים היא הבסיס לשיפוט קוהרנטיות. הרגשה טובה מובילה לאינטואיציה של קוהרנטיות.
אומדן נורמליות
תפקידה העיקרי של מע’ 1 הוא לתחזק ולעדכן דגם של העולם האישי, המייצג את מה שנורמלי בו. הדגם בנוי מאסוציאציות שנוצרות ומתחזקות ודפוס המושגים הקשורים מתחיל לייצג את מבנה האירועים בחיי האדם, והוא קובע פרשנות בהווה וציפיות לעתיד.
שני סוגים עיקריים של הפתעה: (1) אירוע שציפית לו באופן פעיל (ומודע) לא מתרחש- ציפית שכשהדלת תפתח
X
יופיע, ובעצם מופיע
Y.
(2) אירועים שמצפים להם באופן סביל- לא מחכים להם אבל מופתעים כשהם קורים. אלו אירועים שאינם ודאיים במידה שגורמת לצפות להם באופן פעיל. אירוע יחיד עשוי להפתיע פחות כשהוא חוזר על עצמו- אם פוגשים מישהו באופן מפתיע בחו”ל ובטיול אחר פוגשים אותו שוב באופן מפתיע, נדמה שבפעם השנייה זה יהיה פחות מפתיע כי מע’ 1 שינתה את האידאה שלו ל”אותו אדם שמופיע כשמטיילים בחו”ל”, על אף שמע’ 2 (האדם) מבינה שזה רעיון מגוחך, שכן מבחינה הסתברותית זה אפילו פחות סביר לראות את אותו אד פעמיים במקריות בחו”ל.
בתנאים מסויימים ציפיות סבילות הופכות לציפיות פעילות- לאחר שאירוע חוזר על עצמו במקום מסויים, כשעוברים בפעם הבאה באותו מקום כבר יש ציפייה פעילה שהאירוע יקרה.
כהנמן ומילר על תפיסת אירועים כנורמלים או חריגים:
תורת הנורמות
אירועים לפעמים נראים נורמליים יותר מכפי שהם היו נראים במקרה אחר, לא בהכרח בבגלל שהם מאששים ציפיות מוקדמות, אלא בגלל שהם מגייסים אירוע מקורי, מאחזרים אותו מהזכרון ומתפרשים לאורו. אשליית משה: מספר האנשים המזהים מה לא בסדר במשפט “כמה חיות מכל סוג הכניס משה לתיבה?” הוא מועט (זה היה נח). ניתן להסביר זאת בעזרת תורת הנורמות, הרעיון של החיות והתיבה מתקשר לתנ”ך, ומשה לא חריג בהקשר הזה (אין הפתעה). עוזרת גם העובדה ששני השמות מתחילים באותה תנועה ובעלי מס’ הברות זהה.> יש קוהרנטיות אסוציאטיבית לא מודעת בין “משה” ל”תיבה”.
בנוסף, מחקרים הראו כי הפרות של נורמליות מזוהות במהירות ובדיוק כתגובות מוחיות. מה שמעניין הוא שאותה תגובה מהירה מופיעה בכל המקרים הבאים:” כדוה”א מסתובב סביב הבעיה כל שנה”/ קול גברי שאומר “אני חושב שאני בהריון”/ כשקול של אדם ממעד גבוה אומר “יש לי קעקוע גדול על הגב”.> כמות עצומה של מידע על העולם נרתמת בין רגע כדי לזהות את האי התאמה. אנחנו מסוגלים לתקשר זה עם זה מפני שאנחנו חולקים את הידע שלנו על העולם ואת השימוש שלנו במילים.. הנורמות שיש לנו עבור מס’ עצום של קטגוריות מספקות את הרקע לזיהוי מידי של חריגות. למע’ 1 יש גישה לנורמות של קטגוריות ואלה מפרטות טווח ערכים סבירים ומקרים טיפוסיים.
לראות סיבות וכוונות
מציאת קשרים סיבתיים היא חלק מהבנה של סיפור, והיא פעולה אוט’ של מע’ 1. מע’ 2 מקבלת את אותה פרשנות סיבתית. בספר “הברבור השחור” (נסים טאלב) סופר שכשסדאם חוסיין נתפס מחירי אגרות החוב עלו בהתחלה ולאחר מכן ירדו. הכותרות בסוכנות ידיעות השתנו בהתאם, אבל יחסו סיבתיות ללכידת חוסיין בשני המקרים, גם לעלייה וגם לירידה. בגלל שלכידת חוסיין הייתה האירוע המרכזי באותו יום, ובשל האופי שבו החיפוש האוטומטי אחר סיבתיות מעצב חשיבה, נגזר על אותו אירוע להוות הסבר לכל מה שקרה בבורסה באותו יום. הכותרות בסה”כ מספקות את הצורך שלנו בקוהרנטיות: לאירוע גדול אמורות להיות תוצאות, ולתוצאות חייבות להיות סיבות. מע’ 1 מיומנת במציאת סיפור סיבתי קוהרנטי מתוך רסיסי מידע.
בעבר הדעה הרווח היית שאנו מסיקים סיבתיות פיזית מתך תצפיות חוזרות ונשנות במתאמים בין אירועים. אלברט מישוט הציג רעיון אחר- אנחנו רואים סיבתיות ישירות. הוא הציג אשליית סיבתיות- ריבוע שחור שמצויר על נייר נראה בתנועה וכשהוא נוגע בריבוע אחר השני מתחיל לנוע. ניתן לראות שאין מגע פיזי ביניהם ועדיין יש אשליית סיבתיות. כמו כן, מחקרים הראו שתינוקות קטנים מותפעים אם תרחיש של סיבה ותוצאה משתנה.> אנחנו מוכנים מלידה שיש רשמים של סיבתיות שאינם תלויים בחשיבה סדורה על דפוסי סיבתיות- תוצר של מע’ 1.
סיבתיות מכוונת (היידר וזימל)-
יצרו סרטון שבו רואים התרחשות שמתנהלת בין צורות גיאומטריות בתוך צורה שדומה למראה של בית. אי אפשר שלא לראות את הכוונה ואת הרגש בהתרחשות בין הצורות.> הראש משתוקק לזהות סוכני, לייחס להם תכונות אישיות וכוונות ספציפיות. כמו כן, תינוקות קטנים מזהים בריונות וקורבנות וצפים שהרודף יתקדם במסלול ישיר בניסיון לתפוס את מה שהוא רודף אחריו. החוויה של פעולה מרצון חופשי נפרדת מסיבתיות פיזית> אנו נולדים עם מוכנות לזיהוי כוונות. אנשים רבים מתאים את הנפש שלהם כמקור וגורם לפעולותיהם.
פול בלום טען שאותה מוכנות מולדת להבחין בין גרימה מכוונת לגרימה פיזיקלית מסבירה את היות האמונות הדתיות אוניברסליות כמעט. טבעי מבחינתנו לקבל 2 אמונות מרכזיות של דתות רבות- האלוהות אחראית לעולם הגשמי, ושנפשות בנות אלמוות שולטות זמנית בגופינו.> מקורות הדת במע’ 1.
הזנחת דו משמעות והדחקת ספק
במקרה של צורה דו משמעית לפעמים קופצים למסקנות בדבר זהותה בשל הקונטקסט שהיא מופיעה בו. במשפט “אן לקחה את האשפה” מניחים שמדובר באשפה שמשמעותה זבל, אך המילה יכולה גם להתייחס למנשא לחצים. בהעדר הקשר מפורש, מע’ 1 מספקת הקשר סביר. היא עושה בחירה ברורה ולא מודעת לדו משמעות. חוסר ודאות וספק הם התחום של מע’ 2. כללי ההימור של מע’ 1 על תשובה הם נבונים: לאירועים שאירעו לאחרונה ולהקשר הנוכחי ניתן המשקל הרב ביותר בקביעת הפרשנות.
נטייה להאמין ולאשש
: דניאל גילברט כתב מאמר ששמו “כיצד מערכות מנטליות מאמינות” בהשראת שפינוזה. הוא הציע שהבנת טענה חייבת להתחיל בניסיון להאמין לה . ראשית, לדעת מה משמעות הרעיון לו היה אמיתי. רק אח”כ ניתן להחליט אם להטיל בו ספק או לא. הניסיון הראשוני להאמין הוא פעולה אוטומטית של מע’ 1. אפילו טענה אי-גיונית
(nonsensical)
מעוררת אמונה ראשונית (“דגי שיבוט אוכלים ממתקים”- יש רשמים מעורפלים של דגים וממתקים בשעה שתהליך אוטומטי ניסה לחפש קשרים כדי למצוא הדיון). ניסוי של גילברט: משתתפים ראו טענות אי-גיוניות וכעבור כמה שניות מילה בודדת- אמת/ שקר. לאחר מכן המשתתפים נדרשו להגיד אילו משפטים סווגו כ”אמת”. באחת מהקבוצות המשתתפים התבקשו לשמור ספרות בזכרון במשך המטלה.בקבוצה זו להפרעה על מע’ 2 הייתה השפעה סלקטיבית: הקשתה להטיל ספק במשפטים שקריים (טענו שהם אמיתיים).> כשמע’ 2 עסוקה במשהו אחר (או עצלה) אנחנו נאמין כמעט לכל דבר מאחר שהיא זו שאחראית על פעולת הטלת הספק.
הטיית אישוש (confirmation bias)-
פעולותיו של הזכרון האסוציאטיבי תורמים לאותה הטייה. כאשר אנו נשאלים שאלה אנו מחפשים באופן מכוון אחר ראיות מאששות (אסטרטגיית בחינה חיובית של השערה-
positive test strategy),
כך גם מע’ 2 בוחנת השערה. עם זאת, כללי הפילוסופיה של המדע אומרים שיש לבחון השערות באמצעות ניסיון להפריך אותם. הטיית האישוש של מע’ 1 מקבלת ללא ביקורת רמזים והגזמות ביחס לסבירות של אירועים שמתיישבים עם אמונותיה הנוכחיות.
קוהרנטיות רגשית מוגזמת (אפקט ההילה):
אפקט ההילה (Halo effect)
הוא מונח המתקשר לנטייה לאהוב (או לא לאהוב) את כל הקשור באדם מסויים. האפקט מציג דרך שבהן אופן הייצוג של העולם במע’ 1 הוא פשוט יותר וקוהרנטי מהדבר האמיתי.
הניסוי של סולומון אש: הוצגו תיאורים של שני אנשים בבקשה להערות לגבי אישיותם. התכונות שהוצגו היו זהות, אך הסדר אצל שני האנשים היה הפוך (אצל אחד התחיל ב”אינטיליגנטי, חרוץ..” ואצל השני ב “קנאי, עקשן, ביקורתי..”). הניסוי מראה איך תכונות ראשונות ברשימה משנות את עצם משמעותן של התכונות המופיעות אחריהן (למשל, עקשנות של אדם חכם יכולה להתפס כמוצדקת ואף מעוררת כבוד). ניתן לראות גם כאן משמעות ל דו משמעות מודחקת- ניתן להבין את המילה “עקשן” בשני אופנים. בניסוי נוסף, ראו שאנשים שקיבלו בנפרד את התכונות הראשונות מכל רשימה טענו שלא יתכן שיהיה אדם שיהיה בעל כל התכונות במקביל!
הניסוי של אש מדגים את כובד המשקל של רושם ראשוני, שלפעמים חזק עד כדי כך שמידע מאוחר יותר הולך ברובו לאיבוד. כמו כן, במקרה של העדר קוהרנטיות (עובדות סותרות על אותו אדם, למשל) קיימת חוויה של חוסר נוחות וחוסר בטחון. אפקט ההילה בעצם יוצר קלות קוגניטיבית שחוסכת דיסוננס בגילוי עובדות לא עקביות/ סותרות.
ריסון אפקט ההילה בעזרת מניעת מתאם בין טעויות
סורוביצקי הראה בספרו “חוכמת ההמונים” שצירוף של שיפוטים אינדיבידואלים מייצר אומדן טוב יותר לפתרון בעיה מאשר של אינדיבידואל. זאת בשל מיצוע השיפוטים שלהם. הטעויות של יחידים הן בלתי תלויות בטעויות של אחרים והממוצע שלהן שואף לאפס (בהעדר הטייה שיטתית). לכן, כדי להפיק את המידע השימושי ביותר ממקורות מרובים של ראיות, צריך להשתדל תמיד שהם יהיו בלתי תלויים. כך קורה גם בתהליך משטרתי, נאסר על עדים לשוחח ביניהם לפני מתן העדות כדי שלא ישפיעו זה על זה ויפחיתו מערכו הכולל של המידע שהם מוסרים. דוגמה למקום בו עקרון השיפוטים הבלתי תלויים לא מתבצע: בדיון פתוח יש משקל רב מדי לדעותיהם של אלה המדברים מוקדם ובאסרטיביות, וכך מייצרים יישור קו של האחרים איתם.
מה שרואים זה מה שיש (משמז”י):
מאפיין מהותי בעיצוב המכונה האסוציאטיבית הוא שהיא מייצגת רק אידאות משופעלות. מידע שלא אוחזר מהזכרון כמו אינו קיים. מע’ 1 בונה סיפור המאגד אידאות המשופעלות ברגע נתון ולא לוקחת בחשבון מידע שלא ברשותה. המדד להצלחתה- מידת הקוהרנטיות של הסיפור שהיא יוצרת. הכמות והאיכות של הנתונים שעליהם היא מתבססת אינן רלוונטיות כמעט. כשהמידע זעום- מע’ 1 קופצת למסקנות. השילוב של מע’ 1 החותרת לקוהרנטיות עם מע’ 2 העצלה משמעו שמע’ 2 תאשר אמונות אינטואיטיביות רבות הקרובות לרשמים שיצרה מע’ 1. מע’ 2 יכלה לנקוט גישה שיטתית וקפדנית יותר כלפי ראיות, אך עדיין צפוי שמע’ 1 תשפיע אפילו על ההחלטות הזהירות יותר- תמיד יש לה השפעה. משמז”י מתייחס לעצם הקפיצה למסקנות על סמך ראיות מוגבלות. מחקר עם זיקה למשמז”י: משתתפים בניסוי קיבלו תיאור מקרה זהה. נוסף לחומר הרקע שקראו כל קבוצה מתוך 2 קבוצות נחשפה להצגת המקרה על ידי עו”ד שונים, כל אחד של צד אחר. קבוצה שלישית שמעה את שני הצדדים (כמו חבר מושעים). המשתתפים היו מודעים לכך ששמעו רק צד אחד, ויכלו לייצר בקלות את הטיעון של הצד השני (שכן היה להם את חומר הרקע). למרות זאת, להצגה החד צדדית של העדויות הייתה השפעה מובהקת על השיפוטים, ואלו ששמעו עדויות חד צדדיות היו בטוחים יותר בשיפוטים שלהם.> עקביות המידע חשובה לבניית סיפור טוב, ולא שלמותו. לכן, מידע מועט לפעמים קל יותר להתאים לדפוס קוהרנטי, וכך גם לקלות קוגניטיבית ותחושת בטחון. כך, אנחנו יכולים למצוא הדיון במידע חלקי בעולמנו המסובך.
משמז”י מסביר רשימה ארוכה של הטיות שיפוט ובחירה:
- בטחון יתר: בטחון האמונות תלוי באיכות הסיפור ולא כמות הראיות ואיכותן, כך יש תרומה לבטחון הסובייקטיבי.
- אפקטים של היצג: דרכים שונות להצגת אותו מידע מעוררות לעיתים רגשות שונים (מרגיע יותר לשמוע ש”סיכויי ההשרדות הם 90%” מאשר ש”סיכויי התמותה הם 10%”).> רואים רק נוסח אחד, את מה שיש (על אף ששניהם שקולים.
- התעלמות משיעור בסיסי
(base-rate neglect):
התעלמות מעובדות סטטיסטיות כאשר רואים משהו שמתיישב בקלות עם דבר מה שהוא נדיר סטטיסטית.
כיצד מתרחשים שיפוטים
מע’ 2 מקבלת שאלות או מייצרת אותן. בשני המקרים היא מפנה קשב ומחפשת בזכרון כדי למצור תשובות. מע’ 1, מצד שני, משגיחה ללא הרף על המתרחש מחוץ לראשך ובתוכו ומשפקת ברציפות הערכות לגביי היבטים שונים של המצב, ללא כוונה ספציפית (עיצוב אבולוציוני לפתרון בעיות השרדותיות).
הערכות בסיסיות
ממלאות תפקיד חשוב בשיפוט אינטואיטיבי (הרעיון המרכזי בגישת היוריסטיקות וההטיות). מאפיינים ש מע’ 1 שתומכים בהמרת שיפוט אחד באחר: 1) היכולת לתרגם מממד לממד (“אם רן היה גבוה כפי שהוא אינטיליגנטי, מה היה גובהו?”). 2) רובה הציד המנטלי- כוונתה של מע’ 2 להשיב על שאלה גוררת אוטומטית חישובים אחרים, בהם הערכות בסיסיות.
אם ההערכות הבסיסיות משמשים בע”ח לצורך תחושת בטחון ומוכרות, אז המקבילה האנושית היא מצב רוח טוב וקלות קוגניטיבית.
אלכס טודורוב חקר את השורשים הביולוגיים של שיפוטים מהירים בעת אינטראקציה עם זר. לפיו, הצצה חטופה בפניו של זר מאפשרת שתי הערכות חשובות: עד כמה הוא דומיננטי (איום אפשרי), ועד כמה ניתן לבטוח בו. צורת הפנים והבעת הפנים מספקות רמזים להערכת כוונותיו של הזר. אומנם הדיוק שבקריאת פנים הוא לא מושלם, אך עדיין מקנה יתרון השרדותי. טודורוב ביקש מתלמידים לדרג הבעות פנים על פי תכונות שונות לאחר חשיפה של התמונות לפרקי זמן קצרים (למעשה הוא הציג דיוקנאות ממסע בחירות של פוליטיקאים. הדירוגים הציגו הסכמה לא מבוטלת. בהשוואה של הציונים שנתנו התלמידים לתוצאות הבחירות עלה כי בכ- 70% מהמנצחים בבחירות היו פנים שקיבלו דירוגי כשירות גבוהים אצל התלמידים. המחקר של טודורוב התייחס למקומות שונים בעולם ונראה כי דירוגי ההכשירות ניבאו תוצאות הצבעות הרבה יותר טוב מדירוגי החביבות. > הוא מצא שאנשים שופטים כשירות באמצעות שילוב של שני ממדים: כוח ואמינות (פנים עם סנטר חזק וחיוך קל המקרין בטחון).
מחקרים שבדקו את תגובת המוח למועמדים מנצחים/ מפסידים הראו נטייה ביולוגית לדחות את המועמדים שחסרים את התכונות שאנו מעריכים.>דוגמה ליוריסטיקת שיפוט. הבוחרים מנסים לגבש התרשמות לגביי מידת הצלחתו של מועמד בתפקיד ונסוגים להערכה הפשוטה והאוטומטית.
החשיבות היחסית של מע’ 1 בגיבוש החלטות הצבעה אינה אחידה אצל כולם- מחקרים נוספים הראו כי יש סיכוי רב במיוחד לייחס משקל להעדפות אוטמטיות של מע’ 1 כאשר המצביעים הם נטולי ידע פוליטי ומרבים לצפות בטלוויזיה. השפעת כשירות הפנים במקרה שלהם גדולה פי שלושה.
רשימת ההערכות הבסיסיות ארוכה, אך לא כל תכונה אפשרית מוערכת. למשל, בתרשים הבא לא נוצרת התרשמות לגביי גובה הבניין שניתן לבנות מהקוביות שמונחות על הרצפה (ששוות במספרן לקוביות במגדל השמאלי). יש צורך בספירת הקוביות בשני המערכים ולהשוות תוצאות- פעולה של מע’ 2.
מערכים ואבות טיפוס
אין צורך במע’ 2 כדי לגבש התרשמות לגביי נורמה של אורך במערך קווים (אולי לא לתאר את הממוצע בס”מ, אך כן לדייק בהתאמת אורכו של קו אחר כך שיתאים לממוצע). מע’ 1 עושה את זה אוטומטית וללא מאמץ. באותה מידה ניתן לגבש רושם מידי לגם צבע של קווים, האוריינטציה שלהם, הכמות וכו’. עם זאת, יהיה קשה למע’ 1 להאריך את אורכם הכולל של הקווים, והדרך היחידה לענות על השאלה היא הפעלה של מע’ 2- להעריך ממוצע, לספור את הקווים וכו’. כאן באה לידי ביטוי המגבלה של מע’ 1. מע’ 1 מייצרת קטגוריות באמצעות אבות טיפוס/ באמצעות מערך של דוגמאות טיפוסיות, היא מתמודדת עם ממוצעים אך מתקשה עם סכומים. אנו נוטים להתעלם מ משתנים דמויי סכום
(sum-like variables)- גודלה של הקטגוריה
. ניסוי- הראו למשתתפים מ-3 קבוצות ציפור חסרת אונים טובעת כשנוצותיה מכוסות בנפט. שאלו אותם כמה היו מוכנים לתרום להצלת הציפורים שנפגעות מאסון דליפת הנפט כאשר ההבדל בין הקבוצות היה בכמות הציפורים הפוטנציאליות שיש להציל (2,000, 20,000, 200,000). התרומה הממוצעת בשלושת הקבוצות הייתה דומה, מאחר שכולם הגיבו לאב טיפוס- התמונה של הציפור, ולא לרעיון של משתנה דמויי סכום- כמות הציפורים שיש להציל. זאת אומרת, יש התעלמות מוחלטת מכמות בהקשרים רגשיים כגון זה.
