סומטוסנסורי- 2 Flashcards
תכונות האדפטציה של תאי הפצ’יניאן
• הרגישים ביותר ויכולים לדווח על תדירויות גבוהות. • הקפסולה היא זו שמקנה לתאים את התכונה של האדפטציה המהירה, כתוצאה מכך, דיווח של תדירויות גבוהות.
• כאשר הקפסולה נלחצת -> האנרגיה עוברת לקצה העצב ->הממברנה בקצה העצב מתעוותת -> התעלות
הרגישות ללחץ נפתחות->נוצר פוטנציאל רצפטור->הנוזל הצמיגי שבין שכבות תאי האפיתל מפזר את הלחץ.
• כאשר אין קפסולה, ההתמרה היא בעצב. ניתן לראות שתפקידה של הקפסולה הוא בשינוי הטווח הדינאמי של
התגובה.
הגן Peizo2:
• חוש כל כך מרכזי אשר מובן רק בשנים האחרונות. הגן התגלה רק לפני 10 שנים. • היום חושבים שהוא אחד הגנים הראשיים שמקודד לתעלות רגישות מכנית, וכן חושבים שהוא הגן העיקרי שמצוי
בתוך אותם רצפטורים החשובים לתחושה פרופריוצפטיבית. • יש 18 חולים מאובחנים בעולם עם מוטציה בגן Peizo2. • המוטציה בגן של החולים יכולה לשקף לנו איזה סוג של תחושה הגן הזה מקודד:
o בעיות קשות בתחושת המגע, לכן כנראה הגן חשוב בקידוד תחושת המגע ובתרגום הכוח המכני לחשמלי.
o פגיעה קשה בתחושה פרופריוספטיבית.
• תחושות שלא נעלמות: תחושות של חום וקור, לחץ חזק וכאב. לכן חושבים של-Peizo2 אין חשיבות בהעברת כאב.
• החולים לומדים ללכת רק אם הם משתמשים בראייה. בלי הראייה הם לא יכולים לעשות פעולות פשוטות כמו להביא
את היד לאף או לכוון אותה לאובייקט. אחד הסימנים החמורים ביותר זה חוסר היכולת לתחושת מנח הגוף.
האזורים הכי רגישים:
הפנים, השפתיים וקצות האצבעות צפיפות רצפטורים גבוהה
בהתאם לכמות וצפיפות הרצפטורים הפריפרית, גם גודל השטח בקורטקס ב-CNS
שמוקדש לטיפול באזורים אלו בהתאמה.
כלומר, גודל הקורטקס שמטפל באזור השפתיים והאצבעות הוא גדול מזה שמוקדש
לטיפול של אזורי הרגליים והגב.
המיקום והצפיפות של התאים:
• תאי הרופיני: נמצא במרווח בין האצבעות ובתוך המפרקים (הרופיני נותן תחושה פרופריורספטיבית והוא חשוב ב-
grip control של כף היד). • תאי המרקל: נותנים שדות רצפטיביים קטנים שמפוזרים על גבי היד.
- מבנה השדה הרצפטיבי:
• בתאי הפצ’יניאן ותאי הרופיני: למרות שמדובר באקסון בודד שמגיע לרצפטור בודד בתאים, התגובה הרחבה נובעת
מהתכונות הביומכניות של הרצפטור עם סביבתו, הרצפטור בעצמו גדול, מעוגן ברקמות החיבור בדרמיס. גם אם לא נגרה קרוב לרצפטור עצמו, משום שהרצפטור מחובר בתשתית של קולגן ורקמות חיבור נוספות לתוך הדרמיס עצמו, גם אם נהיה רחוקים, עדיין נקבל תגובה. ככל שנתרחק ממוקד הרצפטור התגובה תלך ותקטן.
• בתאי המייסנר ומרקל: דפוס של נקודות חמות, צברים של נקודות חמות, נובע מהעובדה שאקסון בודד שמגיע אל הרצפטורים הללו מתפצל. אקסון בודד יכול לעצבב יותר מרצפטור אחד (בין 10-20 רצפטורים). אם נרשום מאקסון בודד ונמפה את השדה הרספטיבי: נראה דפוס שמאפיין פיצול של אקסון לרצפטורים השונים.
פיזור רצפטורים:
• הפיזור של הרופיני בקצות האצבעות הכי קטנה, הצפיפות נמוכה בקצות האצבעות, בכף היד זהים לאחרים. • הפנצ’יאן הכי פחות צפופים. • המרקל והמייסנר יותר צפופים לעומת הרופיני ופנצ’יאן. • הרגישות יורדת מהאצבע לכיוון הקמיצה ומהאצבעות לכיוון
כף היד במרקל ומייסנר.
הצפיפות הגדולה ביותר בקצות האצבעות
היא של תאי מייסנר. משמש זיהוי תנועה ותיקון תנועה כשאוחזים בחפץ.
• גם המרקל חשובים במקרה זה, מאוד צפופים.
הרצפטורים בעלי השדות הרצפטיביים הקטנים ביותר
חשובים בזיהוי מרקמים כמו זיהוי כתב ברייל.
• רצפטורי הרופיני והפצ’יניאן הם בעלי צפיפות יותר נמוכה, כמעט לא מצויים בקצות האצבעות, נמצאים בכף היד
יחסית בפילוג זהה.
אקסונים 𝜶𝑨:
אקסונים גדולים יותר, עם עטיפות מילאין
מסיביות. מתווכים תחושה פרופריורספטיבית. תחושה זו חשובה לבקרת התנועה, לכן מובילה מידע בצורה מהימנה ומהירה. ככל שקוטר האקסונים גדול יותר, מהירות ההולכה גדולה יותר והמהימנות גדולה יותר, מבטיח שהפידבק הפרופרספטיבי יהיה מהימן ומדויק.
סיבי 𝜷𝑨
סיבים שאחראים על תחושת המגע. סיבים גדולים
עם מהירות הולכה יחסית גבוהה. מעט מיאלין.
. סיבי 𝜹𝑨 וסיבי C
בעלי מהירות הולכה קטנה. חסרי מיאלין (או
בעלי מעט מיאלין). מתווכים טמפרטורה, גרד, כאב. סיבי C הם קצוות העצבים החשופים חסרי הרצפטורים, סיבי הכאב. חסרי מיאלין.
הסיבים המובילים כאב:
אקסונים חשופים.
o עושים סינפסה בחוט השדרה. לאחר מכן חוצים לצד השני ועולים למעלה.
o התהליך: סינפסה->חצייה לצד הקונטרה-לטרלי->עליה למעלה.
הסיבים המדווחים על מגע ותחושה פרופריוספטיבית:
נכנסים לחוט השדרה, שולחים קולטרלים, עושים
סינפסה. האקסון המרכזי עולה למעלה ללא סינפסה וללא חציה. הסינפסה המרכזית עוד לא אירעה.
o ישנה שליחה של קולטרלים שאחראיים על רפלקסים.
o הקולטרלים אחראיים על רפלקסים מהירים.
o כל התהליך של זיהוי טקסטורות ובקרה של אחיזה, עוד לא התרחש, כי הסינפסה הראשית לא קרתה.
o כלומר יש שליחה של קולטרלים אשר עולים בשורש הדורסלי בצורה מסודרת לתוך הקרן האחורית של חוט
השדרהעולים למעלה איפסי-לטרלי (עדיין ללא סינפסה ראשית).
o מסלולים עולים (spinothalamic tract) נמצאים באזור הונטרלי.
o מסלולים יורדים (corticospinal tract) נמצאים מאחור בין הקרן הונטרלית לקרן הדורסלית.
סיבי 𝜹𝑨 שולחים אינפורמציה יחסית מפושטת לשכבה
1, 2 ו-5.
סיבי 𝜷𝑨 שולחים קולטרלים, הסינפסות נכנסות לדנדריטים של התאים של שכבה
5, משתתפים, ושולחים את
ה-output שלהם החוצה.
• שכבה 1 בקרן הדורסלית:
מתעסקת בעיבוד כאב, טמפרטורה, תחושות המגיעות מתוך הגוף.
• שכבה 5:
היא מולטימודל כי התאים שלה מקבלים מידע על כאב, טמפרטורה וגם מידע מהמכנורצפטורים כתוצאה
המסלול הראשי של מגע ופרופריוספציה נקרא: dosal colum medial lemniscus pathway.
• אקסון עושה סינפסה קו-לטרלית, אך המידע עובר ללא סינפסה
נוספת, עולה למעלה וניתן לראות את הסינפסה הראשונה שמתבצעת במדולה באזור DCN( dorsal column nuclei).
• לאחר מכן רואים חצייה של האקסון של הנוירון השניוני באזור המדולה, על ידי ה-medial lemniscus שעולה ישירות אל התלמוס.
• אם נתעלם רגע מהקו-לטרלי, סינפסה ראשונה הייתה באזור המדולה->חצייה->סינפסה שנייה בתלמוס->כעת זה יהיה איפסי-לטרלי. הסינפסה השנייה תהיה קורטיקלית.
• התלמוס הוא איבר ממופה. הסיבים מגיעים ל-VP, שם יש שמירה על המיפוי מהפריפריה אל הקורטקס.
אזור הפנים
הגנגליון הטריגמנלי:2 מסלולים
הגנגליון הטריגמנלי: ממנו יוצא אקסון מרכזי לאזור גזע המוח לגרעין הטריגמינלי. זוהי הסינפסה המקבילה ל-DCN. סינפסה ראשית ראשונה->חצייה->מגיע לתלמוס ->VPקורטקס (אזור קצת שונה כי יש מיפוי).
2 מסלולים: אחד של medial lemniscus ואחד של המסלול האנטרו-לטרלי (מסלול כאב וטמפרטורה). • סיבים המובילים כאב (סיבי c ו-𝛿𝐴): סינפסה בחוט השדרה->חצייה לצד הקונטרלטרלי->תלמוס->קורקטס. • סיבים המובילים תחושה פרופריוספטיבית ומגע (דרך medial lemniscus): קו-לטרלים אשר עולים בשורש
הדורסלי בצורה מסודרת לתוך הקרן האחורית של חוט השדרה->עולים למעלה איפסי-לטרלית->סינפסה ב-DCN ->דקוזציה באזור המדולה על ידי medial lemniscus אל התלמוסהמשך איפסי-לטרלי אל הקורטקס.
המידע מהתלמוס מגיע לקורטקס.
- האזור הקורטיקלי הראשון שמקבל את האינפורמציה הסומטוסנסורית הוא S1.
- יושב ב-post central gyrus.
- משמאלו יושב primary motor cortex - M1.
s1-s2
- S1 הוא הקורטקס שמקבל את האינפורמציה הראשונית מהתלמוס, לכן הוא נקרא הקורטקס הסומטוסנורי הראשוני.
- S2 הוא משני, משום שהוא לא הראשון שמקבל את האינפורמציה מהתלמוס (ולא כי הוא פחות חשוב).
ככל שמתרחקים מהאינפורמציה הראשונית
- ככל שמתרחקים מהאינפורמציה הראשונית שמגיעה מהתלמוס (מתרחקים מהפריפריה), הקורטקסים נעשים גבוהים יותר, מטפלים במידע מורכב יותר.
- השדות הרצפטיבים מורכבים יותר, מטפלים באינפורמציה שהיא לא רק סנסורית, הם מתחילים להיות פולימודאליים.
supeior-inferior parietal
supeior parietal (5, 7), אזור קורטיקלי המטפל בבקרת תנועה כי הוא מקבל מידע לא רק תנועתי ותחושתי סומטוסנסורי, אלא גם ראייתי. inferior parietal (39, 40), מטפלים באינפורמציה מורכבת, בקרת תנועה.
