שנות השמונים והמשטרים הקומוניסטים - סין ורוסיה

Question 1

סין:

Answer 1

לאחר מותו של מאו ב-1976 סין מצד אחד הופכת למדינה קפיטליסטית בכל מה שקשור לשוק, ונשארת מדינה חד-מפלגתית וקומוניסטית בכל מה שקשור לפוליטיקה. התפתחו בסין שתי מגמות: מגמת הנצחה -הרואה את עצמה כממשיכיו של מאו, ומגמת ביקורת- “קיר הדמוקרטיה” מפלגה שמעבירה ביקורת על צורת שלטונו של מאו ובייחוד על מהפכת התרבות – 1965 חידוש של המסע הגדול ו”חינוך מחדש” של האוכלוסייה המקומית. כלומר, מסע טיהור ברוח המפלגה הקומוניסטית, על מנת להחדיר מחדש את רעיונות המאואיזם. דנג שיאופינג עולה לשלטון סין ומאמין בהנצחתו של מאו מבחינה פוליטית אך בנוסף מתחיל ללכת לכיוונים פרו אמריקאים ומתחילים קשרי מסחר בין סין לארה”ב. כמו כן, מתחילות רפורמות כלכליות שהפחיתו את שליטת הממשלה בעם: בהדרגה נפתחים בנקים, חשבונות פרטיים, השקעות אמריקאיות בתוך סין, סחר, הקהילה הסינית באמריקה יוצרת קשר עם הכפרים שלהם. ב- 1979 הסינים יצילו את ארה”ב כי ארה”ב מטילים אמברגו על ברית המועצות והסינים קונים מהם את כמויות החיטה שיש להם. הקו הבולט בסין החל משנות ה70 הוא פרגמטי, היא נהיית פחות קיצונית, מהדקת קשרים בעולם וזה הביא לצמיחה כלכלית משמעותית בסין. בתגובה לרפורמות קמו 2 קבוצות מחאה: קבוצת הסטודנטים -חשבה שהרפורמות מתונות מדי, ומנגד קבוצת הפועלים העירוניים חשבה שהרפורמות קיצוניות מדי כיוון שגרמו לאינפלציה ואבטלה ללא פיקוח ממשלתי. הסטודנטים החלו במחאה ב-87’ בכיכר נגד השחיתות השלטונית ודרישה לחופש עיתונות וסילוקו של דנג שיאופינג והמפלגה הקומוניסטית מהשלטון וצוברת תמיכה של רוב האוכלוסייה.
הידברות עם ראשי השלטון נחלה הצלחה חלקית בלבד וראשי המפלגה הקומוניסטית קיוו שהמחאות ידעכו מעצמן ולא יצטרכו להפעיל אלימות. לבסוף החליטו שהמחאות הן איום על יציבות המדינה ולכן יש לדכאן בכוח. ב-89’ הוכרז בסין שלטון צבאי אך המחאות נמשכו, אז הוחלט על שימוש בכוח כלפי המפגינים בכיכר שער השלום השמיימי ונהרגו ונפצעו רבים. הממשל הביא לדין את מנהיגי המחאה שנשפטו למאסר. הדבר פגע בתדמיתה של סין בעיני המערב. הדימוי של סין היה שהתדרדרה למדינת משטר חשוך. כשמקביל למחאות בסין הגיעו דיווחים על קריסת הקומוניזם בבריה”מ ומזרח אירופה, הדבר עיצב את מדיניות המערב כלפי סין, למשל הכרזת אמברגו נשק.

Question 2

בריה”מ:

Answer 2

בסוף שנות ה-70’ חלק גדול מהצבא האדום היה באפגניסטן כחלק מממשלת בובות ומאבק של האפגנים בה. גם כניסת רונלד רייגן לתפקיד נשיא ארה”ב לא היטיבה עם בריה”מ שכן הוא היה נחוש למוטט את השלטון הקומוניסטי, למשל על ידי מירוץ החלל ואמברגו. לאחר חילופי שלטון, ב-85’ מיכאיל גורבצ’וב הפך לשליטה של בריה”מ. זמן קצר לאחר מכן הוא הכריז על שני שינויים גדולים בגלל שהכלכלה הסובייטית אינה מסוגלת להחזיק את המעמד הפוליטי. השינויים הם : הגלסנוסט והפרסטרויקה, פתיחות ושקיפות ובנייה מחדש בהתאמה. הגלסנוסט כוון להגברת השקיפות במדינה ולפתוח אותה לדיון לגבי החלטות פוליטיות, כלומר חופש דיבור ודיון, כצעד דמוקרטי לכל דבר. הפרסטרויקה כוון לשינויים במנגנוני התכנון הכלכליים והפוליטיים, כמו עצמאות תאגידים ממשלתיים כיחידות כלכליות, הסרת פיקוח על התאגידים, אי התערבות בתכנון הייצור ועוד. הרפורמות נתפסו כקפיטליסטיות. במקביל גורבצ’וב הכריז על גל שחרור מדינות במזרח אירופה לנהל בעצמן את המבנה הפוליטי שלהן. כך בעצם הוחלט לצאת מאפגניסטן. זמן קצר לאחר מכן נפלו המשטרים הסובייטים במדינות כמו צ’כוסלובקיה ובולגריה וכך בעצם הסתיימה המלחמה הקרה. השימוש בגלסנוסט ובפרסטרויקה כדי לערוך רפורמות בבריה”מ לא הצליח, הממשלה החדשה לא יכלה להתערב והכלכלה הסובייטית התדרדרה קשות בסוף שנות ה-80’, עם צניחת התל”ג ואינפלציה קשה. בסוף בריה”מ קרסה בשנת 91’ והפכה למדינה קפיטליסטית לא דמוקרטית.
אופי השינויים היה כלכלי בעיקרו והיו צעדים גדולים לכיוון הקפיטליזם בשתי המעצמות. עם זאת, יש קשר לארה”ב וליחס שלה אל המעצמות, בשיתוף פעולה וקיום קשרי מסחר או בניתוק כלכלי, אמברגו ותקווה שהמשטר יקרוס.
התפיסה התעשייתית של בריה”מ דוחפת אותם לרפורמות שיש לה מחיר כבד ומשברי זהות, לעומת סין שדוגלת בשיטת הקומוניזם הכפרי, המאפשר מעבר לתעשייה בהליך טבעי יחסית שלא יוצר משבר זהות בעם. בשתי המעצמות יש פולחן אישיות, אך בבריה”מ התלות במנהיג ובמפלגה עצומה ולכן קריסה משפיעה יותר, לעומת סין שלא הייתה טוטליטרית באופן מוחלט ולה היה שלטון ביזורי יחסית. גם מבחינת האופן בו תפסה המדינה עצמה ביחס לעולם השפיע: בריה”מ נתנה חסות למדינות שהלכו בדרכה הקומוניסטית וחלוקת התקציב שלה הייתה בהתאם, לעומת סין שלא ראתה עצמה כך ולא התערבה במלחמות לא לה. היא נשארה מבחינה פוליטית מדינה חד מפלגתית וקומוניסטית, אך זנחה את הקו הסטליניסטי-מאואיסטי וקידמה רפורמות בתחום זכויות האזרח והכלכלה החופשית כלפי חוץ, דבר שעזר לכלכלה הסינית להתפתח מאוד. לעומת זאת, בבריה”מ גורבצ’וב ניסה להוביל שינויים בפוליטיקה ובכלכלה במקביל על סמך העקרונות הבסיסיים שלו, וכישלונם כואב בהתאם.